בדורות האחרונים של המוסיקה החסידית שמעתם לבטח על אמנים רבים מאד, אבל הם עדיין מתי-מעט ביחס לכשרונות שלא יצאו לאור, או שכן יצאו לאור – אבל לא ביחס הראוי לאיכותם. אנשים מוכשרים מאד מלחינים שירים רבים, המצטרפים לקודמיהם – במגירה. יוצרים שהיה בכוחם להשפיע רבות על המוסיקה היהודית, דיכאו את כשרונותיהם מסיבות שונות ולא זכינו ליהנות ממרכולתם.
ברור ששוק המוסיקה החסידית ניזוק מהמצב העגום הזה, אבל כאבה יותר העובדה שהצעירים הללו לא רואים אופק בדרכם המוסיקלית וכתוצאה מכך אינם מגיעים לידי סיפוק וחדוות יצירה. כל יוצר יבין את התחושה כאשר הוא מצליח ליצור מהלך מוסיקלי שבעיניו לא פחות ממדהים אך העולם לא זוכה לטעום מאותה השראה.
לכן הערב הפתוח של ‘החממה’ שהתקיים בליל שישי שעבר גרם להתרגשות אדירה ועמוקה מאד. זכינו ארגון ‘אביעה’ לפתוח צוהר ולייסד פתרון שמסמן לא פחות מעידן חדש למוסיקה היהודית.
כדי לתת מענה ראוי יש להכיר את הצרכים, את הכאב:
א. לאמן יש צורך בחברה. חברה במובן הפשוט: ידידים שניתן להתייעץ עימם, להשמיע להם רעיונות מוסיקליים או סתם לשבת ולג’מג’ם יחדיו. הבדידות אינה מוסיפה – וזאת בלשון המעטה – לפוריות ויצירתיות.
ב. על מנת להשתפר ולהתפתח, אמן ירצה מדי פעם עזרה והכוונה מקצועית. קורסים, כיתות-אמן וביקורת בונה מעולם לא הזיקו לאיש. ההיפך הוא הנכון.
מסקנה: אנחנו רוצים להקים סביבה תומכת ומבינה, ומקצועית לא פחות – שתטפח אמנים צעירים. מקום נעים, חמים ובעל אטמוספירה מקבלת – בליווי מוסיקאים מנוסים: מורים למוסיקה, יוצרים ונגנים בעלי קילומטראז’ גבוה.
ונספר לכם על האירוע. הערב הפתוח, שהתקיים בליל שישי שעבר במרכז הקהילתי של “אביעה” בירושלים, אירח את היוצר סיני תור ולהקתו למחרוזות שירה בציבור ואת אמן הג’אז והנשפן הבינלאומי דניאל זמיר לכיתת-אמן ורב-שיח מרתק. האירוע התקיים בסימן מוסיקה ישראלית אך כלל פסיפס של סגנונות כאשר במקביל התבקשו המוזמנים להביא עימם כלי נגינה.
מרגע תחילת הערב הופתענו מגודל ההיענות לפרוייקט. אל המבנה זרם קהל רב מכל גוני הקשת ובשלל גילאים. “אביעה” דאגה למיתוג מכובד, עמדות הסברה וכיבוד עשיר. סיני תור הביא את הפאן כמו שהוא יודע, עם מחרוזת שירים סוחפים פרי-עטו שאליה הצטרף הקהל בזמרה ובמחיאות כפיים קצביות. מנקודת מבטי, סיני הוא אמן המומחה ביצירת מצב-רוח; אל שירתו האנרגטית ופריטת-הגיטרה של סיני הצטרף המוסיקאי מרדכי-צבי שמרלינג במבחר כלים: גיטרה חשמלית, קחון וארסנל מכובד של כלי הקשה.
לאחר דברי ברכה והסברה מפי הרב שמעון וייס, מראשי “אביעה” והרב דניאל רוטנמר, מוסיקאי נכבד ומיוזמי התוכנית, עלה על הבמה דניאל זמיר, מצוייד בסקסופון, על כל צרה שלא תבוא.
לאחר שסיפר מעט על חייו מבחינה מוסיקלית ועל תהליך החזרה בתשובה שלו כאשר הוא ממשיך להופיע על במות מאסיביות ברחבי העולם, החל הקהל להציף אותו בשאלות בנוסח “מהו בעצם ג’אז?”, “איך מאלתרים?” ו”כמה חשוב להתאמן”. זמיר השיב לשאלות בסגנונו ההומוריסטי ואף הדגים בלייב את ההבדל בין נגינה רגילה לנגינת ג’אז כאשר הוא משתמש בניגון החבד”י “קלי אתה” לצורך ההמחשה.
זמיר נהנה מאד לתאר את ההנאה שחש כאשר הוא, יהודי שומר תורה ומצוות עם זקן וסירטוק חבד”י מצליח למלא אולמות-ענק במדינות כמו גרמניה, כאשר הוא מוביל את שירת “צמאה לך נפשי” והקהל (שלעיתים ברובו מוסלמי…) עונה ב”יאמה, יאמה, היי”. הוא מאריך ומתאר אתגרים שהוא נפגש עימם כאמן חרדי מבוקש ולא מפסיק להדגיש כי יש צורך תמידי בחזרות ועוד חזרות.
כאן סיני תור חוזר ומצטרף לחגיגה כאשר הוא מבצע לצד זמיר ובשיתוף פעולה מלא עם הקהל את “צמאה”. לאחר שדניאל נפרד מאיתנו, סיני המשיך והוביל איתנו שירה בציבור. שילבנו בין קומזיץ משירי קרליבך לבין שירה ישראלית – “ממקומך” לצד “ילד של אבא”. בשלב זה נשלפו גיטרות מנרתיקיהן, ידידים ניגנו בפסנתר ובכלים אחרים. קבוצות צעירים שרו יחדיו עצומי עיניים. היה הרבה רגש, הרבה כיף ובעיקר הרבה מאד אופטימיות ותקווה.
גם בתום האירוע, התגודדה קבוצה עקשנית בחצי-גורן עגולה מסביב לפסנתר, והמשיכה לשיר בדביקות שירי ערש באידיש, ניגוני באבוב ושירי ארץ ישראל הישנה.
האירוע אולי הסתיים אבל הרשמים ממש לא. הרצון העז מצד הצעירים החרדיים המוכשרים הללו לראות בהתגשמות חלומם, יישאר איתנו לנצח ולא נרפה עד שנצליח להקים את הבית חסר-התקדים הזה, ממנו יצאו היוצרים הגדולים של הדורות הבאים.
